zofim.org.il
  
 


 
מחלקת קשרים בינלאומיים
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » מחלקת קשרים בינלאומיים » ארכיון הכתבות » כתבה: למלא את הנשמה ולהרגיש משמעותי

תמונת מגזין למלא את הנשמה ולהרגיש משמעותי פורסם על ידי עומרי סמסון
בתאריך 29/11/2007
בכתבה זו צפו 3886 גולשים

חשבתי רבות על איך להתחיל את הכתבה הזאת.

יש לי כל כך הרבה להגיד, כל כך הרבה לשתף, כל כך הרבה לספר ולהסביר ולתאר, שפשוט קשה לי לבחור מאיזו נקודה להתחיל.

 

אני מתעצבן על אנשים שבתחילת כתבה שכזאת כותבים: "אני לא יודע בדיוק מה להגיד..." או "פשוט אין מילים לתאר..." או "אני מנסה להסביר ואני נתקע כי פשוט אי אפשר להסביר במילים..."

אז כמו שכבר אמרתי – יש לי כל כך הרבה בראש, ויש לי את כל המילים בעולם לתאר, ואני יכול להסביר עמודים על גבי עמודים (אבל לא אגזים כמובן...)

 

אז מאיפה בסופו של דבר אתחיל? כנראה שבהתחלה...

הכל התחיל בכיתה ז', או בעצם – בחופש הגדול בין כיתה ז' לכיתה ח'. יצאתי עם עוד 9 חברים מהגדוד שלי לשלושה שבועות במחנה קיץ יהודי בויסקונסין, ארה"ב. שלושה שבועות שהיו בהחלט כיפיים וחווייתיים. השיא הגדול ביותר בעת שהותנו במחנה, וזוהי הסברה הרווחת בין כל החברים שלי (שרובם נותרו חברי הטובים ביותר עד היום), היה ביקור הקרוואן במחנה. איזו התרגשות!! כבר כשבוע לפני, רבו הדיבורים בדבר קרוואן 2003 שמגיע להופעה... ואנחנו כמובן מתרגשים, לא בדיוק מבינים מה זה קרוואן, אבל למי אכפת! צופים ישראלים בדיוק כמונו שבאים לרקוד ולשיר – פשוט כיף!

והנה הגיע הערב המיוחל – הקרוואן מגיע! כמובן שהוא היה הכי מדהים שיכול להיות, ריגש אותנו ושימח אותנו ואיתנו את כל שאר המחנה.

ואני חושב שאיפשהו, בסתרי ליבי – שם התחילה חווית הקרוואן שלי.

כשחזרתי הביתה מאותו מחנה, נותרו בי ההתרגשות והאדרנלין של אותו קרוואן מופלא, והרגשתי עמוק בתוכי – שאני רוצה גם.

 

כיתה יא' הגיעה. כמובן שכל נושא הקרוואן חזר להיות סתם משהו שרחוק ממני מאוד, עד שאיני יכול אפילו לחשוב עליו.

ואז הגיע יום שלישי בהיר (או שלא כי היה כבר חורף), ואני נכנס לשבט לעוד יום פעילות רגיל, כשאת פניי מקדם שלט ענקי: "משלחת 2007 לארה"ב יוצאת לדרך!! מיונים הנהגתיים בתאריך...".

בשלט אני קולט תמונה של המשלחיסטית מהשנה שעברה מהשבט שלנו, נועה. מיד אני נזכר בשנה שעברה, כשהיא נסעה להדריך במחנה לחודשיים וחצי, וכמה שהיא נהנתה וכמה שהיא חזרה מלאת חוויות.

מיד בראותי את השלט אני רץ לנועה ומתחיל לשאול. לבדוק האם כדאי לי, האם היא חושבת שאני מתאים ועוד מיני שאלות מציקות של שביעיסטים שאפתנים.

בלי לשים לב מגיעים המיונים ההנהגתיים, ולאחריהם – התנועתיים. עוברים המיונים התנועתיים, עוברים שלושה ימים, אני מתקשר למחלקה בהרגשה של נמאס לי ושייגמרו כבר כל השטויות האלה... "התקבלת לקרוואן, חמוד" מההההההההה????????? באמת?!?!?!?!? וואי... איזה כיף... תודה רבה... להתראות..

עד היום איני מעכל את השיחה הזו ואת הדקות שאחריה.

 

מכירים את זה שיש לכם חלום שגורם לכם תחושה של ריחוף, תעופה מעל פני הקרקע?

מאז סמינר הקרוואן הראשון, טיפסתי כמה סנטימטרים מהקרקע – ונשארתי מרחף באוויר, כמו בתוך חלום. ואני לא חושב שצנחתי משם עד עצם היום הזה.

 

תקופת הסמינרים הייתה עבורי תקופה קשה ומורכבת ביותר – לעשות חצי תפקיד בצופים, להיות בבית הספר ברמה פיזית בלבד ולא הרבה יותר מזה, לזנוח את חיי החברה.

חשבתי על זה רבות, והגעתי למסקנה שכל פספוס בחיי הפרטיים, מצאתי לו מענה בתקופת סמינרי הקרוואן:

תפקיד בצופים – רמת הערכיות, תחושת העשייה, גם כנותן וגם כמקבל, העשירה אותי יותר מכל תפקיד שאני יכול להעלות על דעתי.

לימודים – למדתי המון, רכשתי ידע ומיומנויות ברמה אחרת לגמרי מכל לימודים אקדמאיים כאלה ואחרים.

חיי חברה – אסופה של אנשים טובים, אכפתיים, ערכיים, מצחיקים, מגניבים...

 

עברו הסמינרים.

הופעות פרידה, שבועיים מנוחה, והנה זה בא. אחרי חודשי ההכנה בחורף, מגיע הקיץ המיוחל.

ושוב – שלושה חודשים של לפספס תפקיד בצופים, לימודים וחיי חברה – הכל פי כמה מתקופת הסמינרים.

ומה אתם מצפים שיבוא עכשיו? כמובן... וזה אכן כך – פי כמה רמת פידבק ומענה לאותן בעיות, ברמה אחרת מכל מה שהכרתי בחיי.

 

מטרת הקיץ הינה פשוטה ביותר – ליצור אהדה וזיקה לארץ ישראל בקרב יהדות ארה"ב, וכן ליצור קשר יותר אישי בין יהדות ישראל ליהדות ארה"ב, כדי להביא לתפוקות של עזרה הדדית, שיתוף פעולה וקשרי ידידות.

המתודה – מופע הכולל קטעי דיבור, ריקוד ושירה בעברית, באנגלית וביידיש. וכן התארחות במשפחות יהודיות אמריקאיות, בקהילות יהודיות ובמחנות קיץ יהודיים.

 

נכון שאמרתי שאני מתעצבן על אנשים שלא מוצאים את המילים לתאר, אבל הם כן צודקים שאי אפשר להעביר את התחושה, את ההרגשה, את החוויה. את זה אתה צריך לעבור על בשרך, ואז להבין –

זה הרבה יותר נורא ממה שזה נשמע, וזה הרבה יותר נפלא ממה שזה נשמע.

 

בקיץ הזה חוויתי חוויות העולות על כל חוויה אחרת שחוויתי בחיים, שלא לומר על אותם שלושה שבועות במחנה קיץ יהודי. תחושת השליחות, המיצוי העצמי, מתיחת קצה גבול היכולת, וכל מה שקיבלתי מאותו הקיץ – עצמאות, בגרות, יכולת עבודה בקבוצה, העצמת יכולות ההדרכה שלי, כל אלה הפכו את הקיץ שלי למשמעותי ביותר, מהנה ביותר, מעשיר ביותר. והנה טיפסתי עוד כמה עשרות אלפי קילומטרים באוויר.

בעודי שם, בארה"ב, עלו בי מחשבות רבות. המחשבות עלו בעיקר בכל פעם שהגעתי לבית של משפחה מארחת אחרת – מחשבות על העם היהודי בגולה, על עצמי כיהודי בארץ ישראל, על הקשר בין יהדות זו ויהדות זו והאם הקשר הזה בכלל נחוץ.

עד היום אני חושב על דברים אלו, וזהו דבר נוסף שניתן לזקוף לזכותה של המשלחת הזאת – היא משאירה בך איזשהו טעם לעוד, מדביקה אותך במחלה הזו שנקראת "שליחות" ולא עוזבת אותך. בכל דבר שאני נתקל בו מאז שחזרתי מהקיץ הנפלא הזה, זה נמצא במחשבותיי – אם זה כשהשכבה שמתחתי טסה לפולין, אם זה בתפקידי החדש בשבט כמרכז הדרכה, אם זה בסתם שיחות עם חברים על הנושאים האלו... הנושא הזה נשאר טבוע בתוכי, וזה בהחלט אחד הדברים שלקחתי איתי מהקיץ.

כמובן, שהחוויה כוללת גם את ההופעה – בלי לשים לב, עשיתי 90 הופעות ב-80 יום בארה"ב. 90 הופעות שמציגות הוויה ישראלית, כזו שרק נוער ישראלי תוסס יכול להציג. בכל הופעה נדהמתי מחדש – כמה הדבר נוגע באנשים, כמה הם משתוקקים לראות את ההופעה הזו, כמה שבכל שנה זוהי נקודת השיא בקהילה או במחנה, כמה שהשיר "ירושלם" מנגן בדיוק על הוריד בגוף שאחראי על הוזלת הדמעות...

כמו שכבר אמרתי, מהקיץ קיבלתי ולמדתי המון על עבודה בקבוצה, עדינות הדינאמיקה הקבוצתית. הייתי חלק ממערכת ששמה דגש על פיתוח אישי, כמו גם על פיתוח קבוצה ועבודת צוות מפרה. וזהו משהו שלקחתי איתי אל התפקיד בשבט, ולכל החיים.

וכמובן, איך אפשר לשכוח, את האנשים שבלי לשים לב, הפכו בשלושה חודשים להיות חלק ממני וממה שאני. תומר, עומר, דור, דור, דנה, מורן, הדר, תמר, נעה, מור ועומר. עם האנשים האלו הגעתי לרמת קשר וחברות שלא הגעתי אליה עם אף אחד מחבריי הטובים ביותר. האנשים האלו הפכו לחלק ממני, לחלק בלתי נפרד מחיי, עד שאיני יכול לדמיין את עצמי בלעדיהם. רמת השיתוף, השיחות, העבודה, הדינאמיקה, ובעצם – החיים איתם, הם אלה שהפכו אותם למה שהם היום בחיי (ולא תאמינו לאילו דיבורים אפשר להגיע בנסיעה של יומיים בוואן קטן...).

 

 

 

מטרתי האישית בכתיבת הכתבה הזו היא לפתוח לכם, השביעיסטים, דלת נוספת אל מקום פחות ידוע, מקום יותר אזוטרי בהוויה הצופית. נכון שאתם עמוק בתוך תפקידים משמעותיים, נכון שלצאת מכל זה נראה מפחיד, אבל לא תאמינו איזה עולם מסתתר מאחורי אותה הדלת.

תנסו, תרגישו, תטעמו, תבחנו, תחקרו – ותגלו עולם מופלא ושונה. עולם שאולי מקביל לעולם הנוכחי שלכם (ואולי לפעמים קצת מקביל מדי), אבל מספיק כדי למלא את נשמתכם עד גדותיה – הרבה יותר מכל טיול, מחנה קיץ, או כל מפעל אחר.

 

לכם אני יכול לספר – נשמתי שלי מלאה ועמוסה, ואחרי הקיץ הזה היא לא תתרוקן.

 

ואני עדיין שם למעלה, מרחף במרחק אלפי קילומטרים מהקרקע, עדיין בתוך חלום שאיני רוצה להתעורר ממנו...

 

 

 

 

עומרי סמסון

מרכז הדרכה, שבט אלון, צופי פרדס חנה-כרכור

קרוואן דן 2007

"families are forever"

 

 

 

 

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 5 תגובות | הוספת תגובה


1. מדהים
נכתב על ידי שיראל אפל משבט לביא בתאריך 29/11/2007 בשעה 18:14
2. איזה תותח!
נכתב על ידי עופר הראל משבט אלון בתאריך 1/12/2007 בשעה 14:10
3. ההפסד של מחנה הקיץ הוא אפסי לעומת
נכתב על ידי איל ברזן ממחלקת הגשמה בתאריך 5/12/2007 בשעה 10:05
4. ויש כאלה שבישבילם להפסיד מחנה קיץ...
נכתב על ידי עומר רבינר משבט אפיק בתאריך 6/12/2007 בשעה 1:26
5. רבינר
נכתב על ידי נדב דותן משבט תמיד בתאריך 7/12/2007 בשעה 9:42