zofim.org.il
  
 


 
מחלקת קשרים בינלאומיים
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » מחלקת קשרים בינלאומיים » ארכיון הכתבות » כתבה: "זכיתי להיות חלק"

תמונת מגזין "זכיתי להיות חלק" פורסם על ידי תומר ברש
בתאריך 4/12/2008
בכתבה זו צפו 4044 גולשים

 

שלום!
 
שמי הוא תומר ברש, ואני בן 17, גר בגני תקווה, ומדריך ה בשבט גנים. בקיץ שעבר, זכיתי להיות חלק ממשלחת הצופים לארה"ב. שנתחיל מההתחלה. נולדתי בישראל, (רמת גן) גדלתי כמה שנים בארץ, ולאחר מכן עברתי לגור בחו"ל (אוסטרליה) עקב שליחות של ההורים...
 
סבבה, אבל מזה קשור?
 
בוא נגיד שאת האהבה שלי למדינת ישראל, הציונות שלי, ואת הזהות היהודית שלי, אלו דברים שקיבלתי בשנים שגרתי מחוץ לארץ. שם נחשפתי לעולם יהודי התפוצות. תמיד הכירו אותי שם כ"הישראלי". והיה לי נחמד להיות הישראלי בתוך קהילה יהודית שלמה, אבל לא באמת הבנתי את המשמעות של הדבר.
בקיצור, כמו שאמרתי, שם למדתי את חשיבות המדינה, חשיבות יהדות התפוצות, וחשיבות הזהות היהודית של כל אחד מאיתנו. עד כדי כך שכבר לא יכולתי לחכות ליום שבו נחזור לארץ. (הייה ברור שמתי שהוא נחזור כי היינו רק בשליחות)
 
נרוץ קצת קדימה עם הזמן, וחזרתי לארץ הקודש!
 
חזרתי למקום קצת שונה ממה שזכרתי כשהייתי קטן. פתאום ראיתי שלא כולם כאן אוהבים את המדינה. לא כולם כאן ציונים ומוכנים לתת ולעבוד למען המדינה.
לקח לי קצת זמן להבין שאנחנו לא גרים במדינה שקל לחיות בה.אנחנו גרים במדינה עם אתגרים ולחצים שאין לאף מדינה אחרת בעולם. ישראל היא מדינה מורכבת. היא יפה, היא מיוחדת והיא מקום מדהים בעיני...אבל היא מורכבת. וזה משהוא שרק מאוחר יותר הבנתי.
 
אבל מהר מאוד מצאתי את מקומי בתנועת הצופים. תנועה שנותנת דוגמה, שמחנכת לערכים, לאהבת הארץ, לפיתוח אישי ועוד.לכל הדברים שהרגשתי שחסרים בישראל. רציתי רק לתרום לצופים, ולהיות חלק מהצופים כמה שאפשר. הרגשתי שהבנתי את החשיבות של הצופים..וחוץ מזה פשוט כיף בצופים...הכי כיף בעולם. החברים, חניכים, מדריכים פעולות, טיולים..אין על הצופים! ואני בטוח שיש המון אנשים שיזדהו איתי כשאני יגיד שהצופים תרמו לי כל כך כבנאדם.
 
אז איפה שני הדברים האלה מתנגשים? ואיך כל זה קשור למשלחת?
 
היה לי ברור שמתי שהוא בחיים אני ארצה לצאת לשליחות. אני ארצה לייצג את המדינה, אני ארצה להרגיש ציונות, להרגיש משמעותי, לחוות את החוויות מסוג זה ולהשפיע על אנשים. ידעתי כמה אני חולה ושרוף על הצופים, וידעתי כמה אני אוהב את ישראל. והנה הגיעה לי ההזדמנות לשלב בין שני הדברים האלה שכל כך חשובים לי. המשלחת.
 
המסע שלי למשלחת הצופים לארה"ב התחיל בחדר קטן עם שולחן, כמה כיסאות ושלושה מרכזים שישבו לפני. נרוץ שוב עם הזמן, והגענו למיונים התנועתיים. אני זוכר שבסמינר מיון הזה הייתי בראש של לא משנה מה, אני שמח שהגעתי עד לכאן. ובאמת היה שם כיף למרות קצת לחץ.
 
דבר הבא אני מוצא את עצמי בסמינר משלחת הראשון. שם קצת התחלנו להבין מה היא המשלחת הזאת, ולקראת מה אנחנו באים. התחיל תהליך ההכנה, וכל סמינר יותר אינטנסיבי ועמוס מהקודם. כל פעם חזרתי עם משהוא חדש, משהוא לחשוב עליו או משהוא לחקור.
 
מהר מאוד הגענו להופעות פרידה של המשלחת. ורק שם נפל לי האסימון שאני באמת טס. שאני באמת יוצא לעשות שליחות של המדינה, של הצופים, של הנוער הישראלי, של המשפחה שלי ושל החברים שלי. תהליך ההכנה נגמר אבל זה הייה רק ההתחלה. ההתחלה של הקיץ שמבחינתי היה הכי משמעותי בחיי.
 
שוב נרוץ קצת עם הזמן ונגיע ל.......מחנה תל-יהודה!!!! המחנה הכי הכי שולט בכל ארה"ב!!!
אז אני וגילי (בת זוגי התותחית) שובצנו למחנה תל יהודה שנמצא שעתיים צפונה מניו יורק סיטי. בארה"ב קיימת תנועת נוער ציונית בשם "יהודה הצעיר" (התנוע הזו היא גם "תנועת אחות" של הצופים)
מחנה תל יהודה הוא מחנה לילה שאליו מגיעים כל החניכים הבוגרים של התנועה. (גילאים 14-17) הוא מחנה שהרבה מכירים כמחנה הישראלי. פשוט משום שישראל פורחת שם. וזה באמת משהוא כל כך מרגש ומיוחד לראות. ממש בכל פינה של המחנה (העצום) אפשר למצוא משהוא שמקשר אותך, או מראה לך, או מלמד אותך על ישראל. ישנם מחנות אשר קובעים יום אחד או שניים במהלך הקיץ שהוא "יום ישראל". בתל יהודה כל יום הוא יום ישראל!
 
אז מה כל כך מיוחד בזה? למה זה כזה חשוב?
תחשבו שיש הרבה חניכים במחנה שמגיעים למחנה ממקום רחוק וקטן באמצע ארה"ב. שבמקום הזה, הם לא לומדים בבית ספר יהודי, ולא שומרים מסורת בבית, לא חלק מקהילה יהודית, לא שומעים או מדברים עברית, ואין להם כל כך הרבה קשר עם ישראל. הם מגיעים למחנה אשר פורח עם ישראל, עברית ויהדות. ופתאום אתה תשים לב שהמחנה הזה הוא בעצם הקשר היחיד של אותו חניך עם ישראל. ואולי בפעולה, או בביכתה שלחם, או דרך הפעלה שלך במחנה הוא יפגוש אותך.את הצופה. ומשהוא בך ידליק אותו, אם זה האישיות או השפה או (ובימיוחד) החאקי שלך, אתה מבין שפתאום אתה הופך להיות הקשר שלו לישראל. ולא רק לישראל, אלא גם לתנועת הצופים בישראל ולנוער בישראל.
 
אפשר להגיד שמשפט המפתח שלי ושל גילי במחנה היה "מה אנחנו עושים עכשיו במחנה כדי להיות הכי משמעותיים שאנחנו יכולים להיות כצופים" כלומר, איך ניגע בכמה שיותר אנשים, איך יצא לנו ליצור קשר עם החניכים שעוד לא פגשנו, איך נראה את עצמנו במחנה הכי הרבה שאפשר כצופים. כשליחים של המדינה ושל התנועה. איך אנחנו בעצם נחזק את הקשר של יהודי התפוצות עם ישראל, דרך החאקי. דרך הצופים בתוך המחנה בזה.
 
ואתה ממש רואה את זה קורה מול העניים שלך. וההרגשות והמחשבות שעוברות לך בראש כשאתה רואה ומרגיש את הקשר הזה. ההרגשה היא מדהימה. אחד הרגעים שאני הכי אזכור, הוא ביום האחרון של המחנה ממש כמה דקות לפני הפרידה מהמחנה. באתי להיפרד מחניך שנשאר במחנה לאורך שני המחזורים של המחנה. זאת אומרת שהוא היה חניך שלי לאורך כל הקיץ. החברות שלנו נהייתה  כל כך חזקה שהחלטתי גם לתת לו את החאקי שלי. מיד אחרי שנתתי לו את החאקי הוא פרץ בבכי אין סופי! הבטיח שהוא יתלה את החאקי בחדר ואמר לי שבפעם הבאה שהוא יבוא לישראל, זה יהיה בשבילי. ובשביל משפט כזה הכל הייה שווה. הגעגועים, הלחצים, הבגרויות ההשקעה והעבודה. הכל הייה שווה. ומצאתי את עצמי מרגיש כך הרבה פעמים במהלך הקיץ.
 
הפסדתי כמה חוויות עם החברים מהקיץ, אבל חזרתי עם חוויות מדהימות משלי מכאן עד לירח. הפסדתי כמה בגרויות, אבל למדתי על עולם שונה ורחוק,  על ישראל, על אנשים חדשים והרבה על עצמי. דברים שבגרויות שבסה"כ חיכו לי ולא ברחו לא היו יכולים ללמד אותי. גם אני פחדתי לפני המיונים. לפני המשלחת. פחדתי מהאנשים, מהמשימה. אבל חזרתי הרבה יותר חזק. עם הרבה יותר ביטחון, הרבה יותר מפוקס על המטרות שלי, עם ראש פתוח. גם אני פחדתי מהגעגועים הביתה.אבל שם אתה מתגבר, ומתבגר וגם מוצא משפחות אוהבות ומחנה שהפך מהר מאוד להיות הבית שלך. ומה שהכי זכור לי מהקיץ...זה שבחיים לא נהנתי כך.
 
אתם לא צריכים להיות מישהוא שאתם חושבים שהיה יוצא למשלחת. אתם לא צריכים לגור בחו"ל, אתם לא צריכים להיות הכי ציונים, או הכי מחוברים ליהדות, אתם גם לא צריכים לדעת לקראת מה אתם באים ולמה.  אתם אפילו לא צריכים לדעת איך אומרים את המילה "משלחת" באנגלית! אתם רק צריכים להתעניין. להתעניין מספיק כדי לגשת למיונים.  
 
עומדת מולכם הזדמנות מדהימה. אתם תוכלו לצאת לשליחות עוד הרבה פעמים בחיים. אבל לא בגיל 17! בגיל שכל כך מעצב אותכם, ועוד מתנועת הצופים. אני זוכר שגם אני ישבתי מול המחשב וקראתי כתבות והתלבטתי עם ללכת למיונים או לא. משלחת הצופים לארה"ב זו הזדמנות להשפיע, להיות משמעותיים ולממש את הפוטנציאל שלכם כנוער, כישראלים וכצופים, וכמובן להנות הכי בעולם. וחשוב לי לאמר שזה שאנחנו בצופים זה כבר סוג של שליחות. אנחנו מייצגים משהוא שמעצב ובונה את הנוער הישראלי, משהוא טוב וחשוב. אז גם אם זה לא דרך המשלחת,עצם העובדה שאנחנו בצופים כבר נותנת לנו כוח ומשמעות.
 
לכו למיונים!
 
אם למי שהוא יש שאלות, אני ממש אשמח לדבר איתכם! המייל שלי הוא:
 
 
משלחת 2008 – אוהב ומתגעגע לכולם!
 
תומר ברש
שבט גנים – צופי גני תקווה
הנהגת דר"ג
 
 
 
*הערת המערכת:
בימים אלו מתקיימים המיונים בהנהגות התנועה
למשלחת 2009 - לפרטים נוספים - לחצו כאן

[ פרסם כתבה ]

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 5 תגובות | הוספת תגובה


1. תומר אתה הכי יהודי שיש :]
נכתב על ידי ירדן מססה משבט גנים בתאריך 4/12/2008 בשעה 14:48
2. מלךךך!!
נכתב על ידי הדס נפשי משבט אלון בתאריך 4/12/2008 בשעה 17:21
3. תומר זה מדהים !!!
נכתב על ידי יובל עמית משבט נוה מגן בתאריך 5/12/2008 בשעה 7:12
4. בומר!!!
נכתב על ידי גילי גפן משבט גלים בתאריך 5/12/2008 בשעה 12:22
5. הבטחתי שזה יקרה מתישהו...
נכתב על ידי שחר גלעדי משבט גנים בתאריך 17/12/2008 בשעה 9:16