zofim.org.il
  
 


 
מחלקת קשרים בינלאומיים
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » מחלקת קשרים בינלאומיים » ארכיון הכתבות » כתבה: נו אז איך היה?

תמונת מגזין נו אז איך היה? פורסם על ידי שני צמרת
בתאריך 14/12/2008
בכתבה זו צפו 2751 גולשים

 

"...נו אז איך היה?..." הם שואלים.
בראש מתחילים לרוץ לי סיפורים שונים כמו הפעם שהלכתי לחטוב סנדות ביער, או כמו הפעם שקפצתי לאגם בטמפרטורה של מעלה בודדה, אני מתחילה לראות שמות של אנשים שהכרתי, להיזכר בפרצופים, החוויות שצברתי מתחילות לעלות... "היה כיף" אני עונה.
 
עכשיו זו ההזדמנות שלי להפוך את התשובה הזאת לקצת יותר עמוקה, ולספר מה באמת עבר עליי בקיץ, ולמה כל פעם שאני נזכרת בו אני רוצה לנסוע לכפר ורדים.
 
השליחות שלי אמנם התחילה בקיץ, אבל המשלחת התחילה עוד הרבה לפני, איפה שהוא באמצע ינואר בין הסמינר מיון הארצי לסמינר משלחת הראשון כשהודיעו לי שהתקבלתי. אני זוכרת שהיו התלבטויות, ורגעים של לחץ ופחד (ואני מדברת על חודשים לפני הטיסה)...
הסמינרים היו חוויה מדהימה בפני עצמם, ההיכרות עם שאר המשלחת, ההעשרות, ההווי, השינה שהשלמנו בחאן ..סתם בצחוק שום שינה ..באף הרצאה..
 
ואז הגיע הרגע. זה התחיל עם הקרוואן והגל הראשון, ואח"כ גם הגל השני. אני זוכרת שהגעתי לשדה התעופה להיפרד ופתאום מצאתי את עצמי בוכה... לא האמנתי שבאמת שולחים אותנו לארה"ב.. שבזמן שאני אהיה ברכבת הביתה החברים שלי כבר יהיו על המטוס ויתחילו את החוויה שהתכוננו אליה כל השנה... והכי חשוב התחלתי להילחץ כי הבנתי שיש לי פחות משבוע לארוז מזוודה לחודשיים וחצי וחוץ מחאקי אין לי כלום.
 
הגיע תורי לעלות על המטוס. אם להיות כנה הימים הראשונים מטושטשים כאילו הם התחלה של חלום ארוך. אני זוכרת שאני וגלצ'וק ישבנו ביחד ועל הברכיים שלנו ישבו בערך שני ילדים קטנים במשך 11 שעות טיסה (המשענת שלהם התעקשה להיות מורדת עד הסוף וגם ככה אין ממש מקום), אני זוכרת את המלון המקסים בניו ג'רזי ואת המסדרון שנרדמתי בו עם רביד וטל כי ננעלנו מחוץ לחדר, אני זוכרת את ההימורים בארוחת בוקר הראשונה של מי יחזור באיזה משקל ודווקא עמית רום שטחן הכי הרבה דונאטס חזר 4 קילו פחות.
 
אני זוכרת את השיחה האישית בבריאנט פארק בטיים סקוואר עם אופיר מר מלווה, ואני זוכרת שפתאום מצאתי את עצמי עם הפרטנרית המקסימה שלי גברת עמית מילוא באמצע מנהטן, באמצע אוטובוס, שהשפה היחידה של-א מדברים בו היא אנגלית או שזה היה אנגלית פשוט לא הבנו כלום. כן, זאת הייתה ההסעה שלנו למחנה.
מחנה בו הצוות הוא בינלאומי, ברובו הוא מארה"ב אנגליה אוסטרליה וישראל אבל יש גם מניו-זילנד, מזרח אירופה, סקוטלנד, מקסיקו, דרום אמריקה... בקיצור פיאסטה לא קטנה.
 
אחרי 3 שעות נסיעה הגענו לחור מדהים ביופיו במזרח פנסילבניה באיזור הרי הפוקונוס, שנקרא גם Bnai Brith Perlman Camp. מסביבנו יש יער, ודשא, בריכה ואגם, מלא בקתות מעץ קטנות וגדולות, מגרשים לכל ספורט אפשרי, מכוניות קטנות שנראות כמו מכסחות דשא שלימים יקראו גם "גולף קארטס" (ראו הוזהרתם)...
 
 
ואז הכול התחיל.
אני לא אשקר, עמית ואני היינו שוקיסטיות די רציניות בהתחלה. לא הבנו מאיפה נפלו עלינו חניכות בנות 10 שחיות איתנו בבקתה, ומזה ה- camp craft  הזה שאנחנו צריכות להעביר בו 5 פעולות ביום לכל גיל אפשרי! אבל לאט לאט התרגלנו, והתאקלמנו והשוק הפך לאהבה, לכיף, לצחוקים ולשגרה. החיפוש אחרי ציוד לאט לאט נעצר כשהבנו איך נראה חבל 4 אמריקאי (משהו כמו חוט), או מהי הסנדה האמריקאית (בול עץ), ברור שאי אפשר בלי יוטה לכתובת אש (בד חום) או חב"ד (הביאו לנו דברים כאלה שמוציאים איתם את ההמבורגר מהמנגל)... היו ימים!
 
הפעולות היו גם מגוונות, ומהכנת מוביילים של שמות ממקלות של ארטיקים וחבל 2 (שהפך אחכ לדבק חם כי החניכים פשוט לא קלטו), עברנו לבניית כתובת אש, ובין לבין שיחות על שבט עופר ומשוטטי בכרמל ואפילו סתם על המנצחת בטופ מודל הבאה כדי למשוך זמן. 
 
בבקתה שלי  היו לי 8 בנות מקסימות בנות 10 שחייתי איתן במשך כל הקיץ ביחד עם עוד 3 מדריכות שגרו איתי. 2 אמריקאיות שבערך היו בגיל שלי ועוד ישראלית שחוזרת פעם שנייה למחנה ...
 
זה מצחיק איך שכל חניכה שלי ייצגה סטראוטיפ מסרט אמריקאי על הייסקול: הבלונדינית מלוס אנג'לס שרוצה להיות דוגמנית/שחקנית... הספורטאית המגניבה, הקוטרית שמסכסכת, החנונית שמאוהבת בשייקספיר, המטורפת, האינטיליגנטית, הפרינססה, הבת של מנהל המחנה...
 
אז מעבר לתפקיד שלי כמדריכת צופים במחנה הייתי גם מדריכה של בקתה (אולי יותר נכון להגיד את ההפך), וכשלא העברתי פעולות בצופים ליוויתי והייתי עם הבנות שלי בפעילויות השונות. ככה באמת יצא לי לעשות את האומגה מעל האגם, להיות בבריכה ובאגם, לטפס על קיר טיפוס, לשחק בייסבול או סתם לשבת בקנטינה (קפיטריה). יש עוד כל כך הרבה לספר כמו על כל המסיבות, הפעילויות ערב היצירתיות, התחרויות השונות כמו המכבייה והקולג' דיי... אבל צריך גם להשאיר מקום לדמיון (ומקום באתר).
 
הקיץ גם היה מלא הפתעות. עמית ואני ממש התבאסנו שהקרוואן לא הגיע אלינו בסוף ולא זכינו לראות אותו. בסופו של דבר בעזרתן של שתי ישראליות מדהימות, רותם ומורני, הרמנו מופע קרוואן משלנו במחנה (יצא אחד המצחיקים) שאיתו הופענו ביום ישראל! אז יצא לי גם להיות משלחיסטית במחנות. וגם להיות בקרוואן. חוצמזה שקרה משהו מדהים בסוף הקיץ. אחרי המחנה נסענו עמית ואני לחברות (תאומות מהמחנה), ותוך כדי טיול בsouth street בפילדלפיה אנחנו פוגשות את הקרוואן. תארו לעצמכם את השוק.. אני זוכרת שכולם צחקו עליי שהתחלתי לבכות ורצתי לחבק את נדב דותן שהוא מהשבט שלי, דין נויה מההנהגה ואת שאר קרוואן שניר המקסימים! יום אחר כך גם הלכנו להופעה שלהם בקהילה באיזור.
 
 
לסיכום,
היה לי קיץ מדהים. זכיתי להכיר אנשים חדשים מכל הארץ, מכל העולם והכי חשוב, זכיתי להכיר את עצמי מחדש. הקיץ הזה העמיד אותי במבחן לכל אורכו - מצאתי את עצמי עומדת במצבים וסיטואציות שבחיים לא הייתי מדמיינת, לטוב ולרע (ברור שבסופו של דבר הכול לטובה גם אם מדובר בחניכות עם כינים או אלרגיה לעשן שגורמת לפנים שלך להתאבן לכמה ימים...)
 
חוץ מזה שזכיתי לחלוק את החוויה הספציפית שלי עם מישהי, עם עמית. תחשבו כמה מדהים זה לדעת שיש רק בנאדם אחד בעולם שיודע בדיוק מה עבר עליך כל הקיץ כולל על איזה תחתונים חרשת ועד למחשבות הכי עמוקות והתלבטויות שליוו אותך בקיץ.
 
אז תודה על החוויה הבלתי נשכחת הזאת.!
אם רק הייתי שביעיסטית עכשיו....
 
 
 
אוהבת! ומתגעגעת..
שני צמרת
שבט משוטטי בכרמל
בני ברית פרלמן קאמפ 2007
 
 
 
*הערת המערכת:
בימים אלו מתקיימים המיונים בהנהגות התנועה
למשלחת 2009 - לפרטים נוספים - לחצו כאן

[ פרסם כתבה ]

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 1 תגובות | הוספת תגובה


1. כל הכתבות האלה מזה עושות לי חשק..
נכתב על ידי מאור לסרי משבט אייל בתאריך 14/12/2008 בשעה 16:07