zofim.org.il
  
 


 
אתר יום השואה/הזיכרון/העצמאות
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » אתר יום השואה/הזיכרון/העצמאות » ארכיון הכתבות » כתבה: הכל התחיל ביום ראשון

תמונת מגזין הכל התחיל ביום ראשון פורסם על ידי דן בר-נר
בתאריך 20/12/2012
בכתבה זו צפו 2632 גולשים

 הכל התחיל ביום ראשון 15/4/2012, ישיבת צוות רגילה למדי בחדר שכב''ג רק שהיינו צריכים לכתוב פעולה על יום השואה. 

בשבילי, זאת הייתה ישיבת צוות רגילה, רק שהפעולה הנכתבת קצת צריכה יותר עומק ומחשבה.

ישיבת הצוות הייתה טיפוסית: המון צחוקים ושטויות שמלוות בפחות מדי ריכוז שבסוף חברי הצוות רושמים את הפעולה בזוגות כי בזבזנו יותר מדי זמן על שטויות ולראשג''ד אין יותר מדי זמן כי מתחילה לו הישיבה עוד כמה דקות.

שום דבר מיוחד עבר לי בראש... יום השואה, סיפורי הנס והגבורה של סבא, סיפור ההשרדות של סבתא והסיפור השני של הסבתא השנייה שנולדה בארץ ו"למזלנו'' משפחתה המורחבת נשארה שם, רק שהיא, אחיה, אמה ואביה חיו בארץ.

כמו שהזכרתי, שום דבר מיוחד לא עבר לי בראש, עד ליום שלישי בערב, שהפעולות כתובות ואין כבר מה לשנות.
ביום שלישי עבר לי בראש משהו מיוחד, מן תחושה כזאת.
אבל לא תחושה של ''לזכור ולא לשכוח'' אלא ''לספר לאלה שלא יודעים''. השנה אני מדריך, וחלק מהאחריות שלי היא שהילדים האלה יספרו את הסיפור של רבים אחרים, ויזכרו אותם.

לצערי אני חושב שנזכרתי מאוחר מדי. חשוב לציין כי אני ממוצא הונגרי, ואמי אמרה לי בשלישי בערב שיהדות הונגריה נמחקה בחודש וחצי. 500,000 יהודים.

הייתה לי שעה. שעה אחת בבית, שכוונתה הייתה לאסוף כמה שיותר מידע על יהדות הונגריה, אולי בכדי שילדים בכיתה ד' יפנימו. 

 

היום הוא כבר יום רביעי, בערך שעתיים לפני הפעולה, מרכז השכב''ג רשם בקבוצת ''שכב''ג גבעתיים'' שתתקיים פעולה ליום השואה והגבורה ורצוי להביא שמות של נספי המשפחה. מיד התקשרתי לאמא שלי ובקשתי את השם של אבא של סבתא ''גזע סוץ', זה שם הונגרי'' נכנסתי לאתר של יד ושם, בשביל לחפש קצת מידע ולספר. שני גזע סוץ', ועל אחד היה רשום שמהונגריה, אך לשניהם לא התאימו בדיוק הפרטים.

התקשרתי שוב, ''אחות של סבא, אידית וייס ושתי בנותיה, שמואל וייס, ומלכה ג'ולן וייס''. חיפשתי, כמובן שחיפשתי, אך לצערי אידית ושמואל זה שמות יהודים מאוד מקובלים בתקופה הזאת, ובטח ש"וייס" וקבלתי יותר מדי אפשרויות שבזמני הקצוב לא יכולתי לעשות הרבה בקשר לזה. למזלי, מלכה ג'ולן לא היו הרבה ומצאתי. מצאתי.


מצאתי את סבתא של אמא שלי. אמנם לא הייתה מצורפת תמונה או חתימה, אבל מספיק שרשום ''וייס, מלכה'' ושם המצהיר ''נפתלי וייס, קיבוץ מענית'' (נפתלי ז''ל הוא אחיו של סבי ז''ל שעלה לארץ לפני שהתופת התחילה) והרגשתי איך אמא של סבא שלי קמה לתחיה. הדפסתי את זה מהר כי הייתה כבר באיחור, לבשתי את החולצת פולו של שכבת ''עשור'' שהוצאנו לכבוד טקס הזיכרון לראש הממשלה יצחק רבין, ויצאתי לשבט.
כבר ידעתי מה אני הולך לעשות עם החניכים והמכתב, אני אעשה דמיון מודרך, אבל מה שעניין אותי יותר זה מה אני עושה עם הסיפורים של המשפחה שלי.
החניכים הגיעו, שטותניקים כהרגלם (חשוב לציין כי אני אוהב את זה אבל היום הזה הוא מיוחד וניסיתי להכניס אותם לאווירה אחרת) התחלתי איתם בדמיון מודרך וספרתי להם סיפורים ומה הגרמנים עשו, איך סבא שלי ניצל, איך הכמות הזאת הייתה אינסופית וכל מי שהיה לו סיפור סיפר, ואני חייב לציין שסיפורים יפים.
אבל המשימה האמתית שלי הייתה לפנות לקהל המבוגר היותר, ההוא שאחראי על הצעירים שיהיו מבוגרים שיהיו אחראים על הצעירים... וכך הלאה.

 

 

הגיע הרגע של פעולת השכב''ג, היא הייתה מאוד ארוכה אבל מעניינת. צוות המרכזים דיבר אתנו על אדישות, ואיך היא באה לידי ביטוי בדברים הכי קרובים אלינו. דברנו על קוני, אוגנדה וסודן, חסידי אומות עולם, ואז הכניסו אותנו לחדר חשוך עם נרות, הרבה נרות ומזרונים. שירה דניאל, מרכזת ההדרכה של שכבת ו', ידעה מה אני רוצה לעשות ואמרה שהיא תדבר עם ניצן (המרכז שכב''ג) ותראה איפה היא יכולה לדחוף את זה.
ישבנו שם בחדר, מעורבבים שלוש שכבות, י', י''א, י''ב. הם דברו על קצת על המסע לפולין ומה זה עושה ואיך זה עושה וקבלתי טלפון מאבא שלי. יצאתי מהחדר, עניתי, אמרתי שאני מנציח משפחה ואני אגיע מאוחר. איך שחזרתי שמעתי את ניצן אומר שאני אעשה איזה "קטע" עכשיו.
 החזקתי ביד שלי את העדות על רציחתה של אמא של סבי באושוויץ ואמרתי לכולם לעצום את העיניים, לדמיין את אמא שלכם, לדמיין שאתם הולכים לעברה, מחזיקים לה את היד ומחבקים אותה. אח''כ להיזכר ברגע שאמא עזרה מאוד ''תודה אמא'', וברגע שצחקנו עם אמא ואז ברגע שאמא כעסה ואנחנו עליה- ולחזור על התהליך שוב ושוב. ''עכשיו כולם לפקוח את העיניים ולדמיין שזה מה שנשאר מאמא שלכם''.
החזקתי את הדף, שבו יש רק שם, שם משפחה, שם אבא תאריך לידה והכי חזק ''המקום והזמן של מותו/ה- אושוויץ פולניה 1943''.

אני כמובן לא ניצול שואה ולא אבדתי את אמי, וכנראה שאם ארצה לדבר איתה אז אני ארים טלפון או שהיא תהיה בבית. אבל זאת לא הייתה המציאות אז, פעם, אחרי 1945.

חשוב לי להבהיר שבתור נכד לניצולי שואה, יום השואה הזה לא יישכח,
כי אפשר להגיד שמצאתי רק שם, אבל זה שם של בן אדם, של אמא, בן אדם שנרצח בגיהנום של מלחמת העולם, שחלק אחד נרצח שם, בערך בין 1943-1944, אבל חלק אחר קם לתחייה אצלי, ב2012, ואני מבטיח שהוא יחיה עד יום מותי.

לכולנו יש מטרה, לשמר את כל אלה שנרצחו בגיהנום. היום הזה מעתה והלאה בשבילי הוא ''להזכיר או לספר למי ששכח או לא יודע'' כי אנחנו דור ההמשך של אותם האנשים שנרצחו רק בגלל שהם יהודים, ואם השואה הייתה קורת מחר אז כולנו היינו חלק מהתופת, אשכנזים וספרדים, ימניים ושמאלנים. אנחנו יהודים.

 דן בר-נר, הנהגת דן, שבט צופי גבעתיים, שכבת עשור, מדריך שנה ראשונה ד'.

 

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה